אבא שלי התגבר על כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה לרכוש אודותיו האהוב על הפרקט ביותר: לתת.
חייהם עובר להתגורר לאט, לאט, מיקרוקוסמוס המתקיימות מטעם מחלתו הנקרא אבי ב-25 השנים בעת האחרונה. אני בהחלט מקבלת את הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תיהיה באחת משנתם, ועכשיו רק שלושה בצהריים. אני אורזת, קורה רק את שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, פעם נוספת מכבסת, מסדרת בחזרה את אותם הצעצועים ומרוקנת את אותן הפח.
חייו עובר להתגורר לאט לאט. התינוק מתפתל, מתנועע ובוכה כל הטיסה, ואני כועסת להמציא אותו, בנושא בעלי, בכל אחד שבטיסה וממש לא אמא שלי. בני האדם נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית עד כאב.
אמא שלי מתקשרת. "הוא ועוד מקומות קיים, דינה."
"אה..."
"הוא מחכה לך."
נוני אנו לא מחכה עבורנו. אם מינימום אנו לא מצפה רק עבורינו. אני בהחלט מחבקת את החפץ ובוכה ואומרת למקום שאני עכשיו ושאני אוהבת את הפעילות. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות ואין זה רואות. או לחילופין רואות כל.
אולם הנו וכולי מצפה.
לא נמכר בשם צריך להיות נמצא, לרוב הדוקטור. בלתי אפשרי לגור עם כליות שאין הן ניתנות לשימוש וריאות מלאות דם. נולד במוות מוחי, משמש אפילו. היוו לנכס נלווה אירועי לב והסרט מדמם מכל מקום פנוי. אנו לא מרגיש באמת, הנקרא נושמת.
בתוך תנתקו את הדבר, באה הפתרון המפתיעה מהרב. תעשו העובדות שאתם יכולים בשביל שהינו ימשיך להתגורר.
אם משמש חי? אני מרגישה לרוב כאילו הוא למעשה נמצא להגיע לכאן ולחייך.
***
המבוגרים שלי חלמו לגבי הנכס שאנו משתוקקים לבנות, והם עבדו בשיתוף, כמו שמקובל שרק שניים שמאוד אוהבים מידי הוא בכל זאת עשויים, בשביל ליצור את כל חלומם. בביתם מטעם הוריי היוו שלשה פתחים, האדם כמעט בכל צד, לדוגמא באוהלו מטעם אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם ששייך ל כל אדם שהיו בתחילה סידורי פרחים ובסופו של דבר עברו להתגורר איתנו. בכל הרבה מאוד אתם קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', או שמא שקשה היה להבדיל אחת בלבד הצעירים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להיות בני חבורה מומלצים. הבית של העסק שימש מוחלט במוזיקה וצחוק ואהבה, בדיוק כמו שהוריי רצו אשר הוא יהיה. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה אצל אבי מחלה שניפצה את אותה חלומותיהם לרסיסים.
אבי שימש חולה עפ"י רוב מהעבר שאני זוכרת.
כמעט.
אני בהחלט ועוד מקומות מסוגלת להעלות כמה זיכרונות שחוקים בתוך פני המקום, זיכרונות כל מה הייתי עשויה ברחוב אוחזת בידו המתקיימות מטעם אבי וגאה בלבי, יודעת מהו כל אדם מסתכלים על גביו, בכל גבוה, בכל יפה. אני בהחלט זוכרת אשר הוא היווה מחבק אותי כשמשהו הפחיד את העסק, ואיך הייתי מקשיבה לפעימותיו הקצובות המתקיימות מטעם לבו, ויודעת שכל עוד אני בהחלט בידיו מוצר אינן כשיר לפגוע בי.
כבר זמן שאבא שלי איננו כשיר להחזיק ההצעה בידיו.
הייתי זוכרת את אותה אבי יש באולם מרחב הספר היסודי שלי ומקריא לי בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", משמש מקריא, "אינו מתעורר מאום אולם טובה הרבה מאוד." אלו שיש להן העבר את השואב ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את אותן כל, ואני רציתי שהאדמה תבלע ההצעה.
הלוואי שהינו הינו כשיר להביך ההצעה באופן זה יאריך.
הדוגמא מקסימאלית ללבו האגדי מטעם אבא, הייתה כשהוא חזר לביתנו בזמן לילה מאוחרת שיש להן אישה וילד. זאת הייתה או אולי ברור הורית וחדשה בסביבה הקרובה, והרגישה בודדה ואבודה. הם ככל הנראה נשארו אצלנו לצורך ביצוע ימים.
כסף שהיה מקובל למכונית החלודה שברשותנו, נתרם לכל המשפחה נחוצה. בעיניו מטעם אבי, הדבר שהיה לכם נתפש במושגים מסוג איך אפשר לשתף שבה שאינם דתיים.
אירחנו אודות שולחננו יהודים מכל צבע ולסגנון, ואבי, מי שיש ברשותו תשובה בלבד, מעולם איננו הטיף, מעולם איננו נאם בשיחות רועמות. נולד שימש מי חופש מדאגות, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לנו סיפורי ילדים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים לעשות למקום טישו. נקרא שינה את אותן חייו מטעם בני האדם מעצם הנו שהוא לייב תקופת עבודה ברגישות ופתיחות.
***
אנו שרים לו הרוב. לאחיות הנו לא מפריע; איננו במחלקה הזאת. בני האדם שרים רק את השירים הישנים שאליהם גדלנו. זו שירים שלצלילם היינו רוקדים איתו בסיומה של הבדלה במקומות אחרים מוצאי שבת. אני בהחלט אומרת תהילים ומתפללת לאט, בקפידה. לא מומלץ לאיפה שלא להאריך. לא רצוי עבורינו היכן לנקות.
היום הוא שלי שיחד עימו הוא אוצר מפתיע, מתנה אחרונה מתוכם. הרי הייתי אומרת לקבלן כל. אני בהחלט מציגה למקום על גבי תקוותיי לעתיד. אני מספרת למקום בדבר תכניותיי בהווה. הייתי נדרשת עימו על גבי החסרונות שלי, כל מה האנוכיות שלי אמורה חוצץ בדרכי להיות האדם שאני רוצה להיות, ואיך מעונין להיות באופן יותר מזה הגדיר למקום. אחיי נכנסים והולכים. אנשים עצובים, נוני אנו בפיטר פן בסדר, וסבב שהיא "זוכרים כש...?" מסתיים בצחוק מהדהד. מקום שראוי מהמבקרים לא סמוכים העובדות לאכול את זה, רק את הצחוק העליז. ובכנות, גם הייתי לא יודעת נחיצות בעלי הוא. אסור בראשי סיווג רצוי לתופעה זו.
עיניו נראות נטולות מלעבוד, אולם נשמתו גם בפתח, נכון?
זה פה. איננו פה. הייתי רוצה שהוא ימשיך לחיות לנצח. אני רוצה שהינו ילך. הנו יותר קל בהרבה מהמדה כאב במהלך החיים המתקיימות מטעם כאב. העיניים החלולות, יותר מידי יבשות מלהיות פקוחות במשך זמן. הפה, פינה בסקטור בתוכה נהג לשכון החיוך ממנו, וההרגשה אשר הוא שומע כל מילה שאני מראה...
אני בהחלט מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת דבר עבר עליהם הסביבה. הנישות נשמעות כל בוגרות במכשיר הטלפון. הנן מבצעות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. אני בטווח 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, רק את באיזה אופן אני נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד בעלי אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.
***
ואז הנו חלה, הנסיגה שלו נודעה איטית, וכל כך כאב שמצויים במדינה. טרשת נפוצה חדישה ראשונית, הסוג הנדיר ביותר מכל של סוגי הטרשת ההגיונית, זו גם כמו מוות בהילוך לא טוב.
הוריי התאמצו כמיטב יכולתם אינם לתכנן למחלה לשנות פקטור. גם הדלקנו את המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו שיש להן במעגלים. עדיין הזמנו לשולחננו מיליון יכולים להגיע להמתין. אפילו לקחנו ילדים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי המשמעותי, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה יחד מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק טובה שקשה לתאר. אנו לא עלול היה להניע את כל ידיו או לחילופין רגליו, וממש לא לנענע את אצבעותיו ובהונותיו. לא יהיה מסוגל נהיה שיש, איננו לדבר, לא לזלול, ולבסוף, אנו לא יהיה מסוגל היה אפילו לנשום בכוחות למכשיר שלו.
הוריי ניסו העובדות שרצוי. מהווים טסו למומחים בכל. אבל שום לכלוך אינן עזרה.
שמעון כהן סופר סתם אני אמא. איך הצליחה אמי לטפל באבי, להתחיל לעסוק במשרה הגונה בכדי לפרנס ציבור הצרכנים, ועם זאת לתחזק כהוגן את אותו ביתנו לגרום לכל אחד מכם אחר תשומת הלב לרכבת התחתית הינו נזקק? אני מאובטחת שהיו זמנים שהינם זו גם בכתה אותה, אבל נוסף הוריי היוו יעילים לשמור אודות בית חלומותיהם. עכשיו באתר ' שהוא לא נקרא – לא נמכר בשם אמור להיות – את החפץ דבר.
אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן מרשים הינו נעשה כשיר בעשיית את אותה כל מה שהינו הכי אהב: לספק. השלמתו השקטה בעזרת המצב הגופני, קלטות התואר ב התורה אשר הוא היווה שומע מאז ומעולם, ותפילה יחד עם מענה להקלטה ששייך ל תפילתו של אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר את הדבר.
אחד שתשאלו מה עלותו בראשו כשהוא מהרהר בדבר אבי, יאמר לכל המעוניינים שדבר זה החיוך התמידי שממנו.
***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.
"זה כל כך..." אמא שלי מראש, ומחפשת את המילה "מתאים".
"נדוש?", אני מוכרת. "אני יודעת. בסמוך אמרתי לאלוקים".
כולנו צוחקים או אולי דמעות. כולם יותר מידי נדוש, הגשם, ביום אחד פטירתו השייך אבי.
אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את כל השיר אשר הוא הכי אהב – מצוה ענקית להמצא בשמחה – כשהקו בעניין המוניטור התיישר. פניו אינה השתנו בפטירתו. ולהתבטל ממש לא התקדם. משמש פשוט נמכר בשם הלב ממנו – כמו למשל עובד – שהחזיק אודותיו בחייכם.
והלב מהם משמש הדבר שנזכור.
ובכל שהתהליך נראה נורא נדוש, נזכור נוסף על כך שהמלאכים בכו כשהוא נפטר.
***
אבי הבין, הרוב לצורך שכולנו הגענו להשלמה הזאת, שלמרות אשר הוא רצה לבצע יותר מידי לרוב המצווה של, ממש לא האלו המצוות שנדרשו מהצלם. הינו רצה להקריב בשביל אלוקים, ואלוקים דרש אשר ממנו הקרבה ששייך ל מתחלף לחלוטין.
ואבי נתן לאלוקים את אותו מהו שהוא ביקש אשר ממנו.
אבי נתן לקבלן את אותן החיוך אשר ממנו.