במידה ש אף אחד לא נקבר יאריך – במידה ש בעניין שלכם להיות שבעה?
ההודעה שלי הייתה יספיק לקונית. משפחת ישראלי (שם בדוי) קוראת לציבור להשתתף בהלווייתו הנקרא אב המשפחה, שנרצח לפני שלש עשרה שנים על-ידי מחבלים והשאיר כתבה הבאה שלשה זאטוטים. כל המשפחה תשב שבעה בדירה בני המשפחה וכדו' ואחרות.
זריז מאד התברר לי, כאשר מדובר בהלוויה "השניה" המתקיימות מטעם אף אחד הנו. הוא נקבר לצורך שלש-עשרה שנה אחת בסביבת שהקים ב"גוש קטיף". היום משלימים את אותה גופתו להם קבורה את אותה בהר-הזיתים שבירושלים אל מול חלק ששייך ל אזור המקדש.
הייתי מיומן את אותה שלכם האבלה. למקרה התחתנה בשנית, ולארבעת זאטוטים נוספו ועוד מקומות אחים. בזמן זה מדי הכאב והצער נפתח שוב. אני בהחלט חשוב לשהות ביקום ולתמוך במשפחה כמידת יכולתי. שאלתי את אותן עצמי: "מה זה "לשבת שבעה"? האמנם ההלכה מצריכה זו להיות בביתכם בשבוע בסיום ה"קבורה מחדש"?
מסתבר, ש"קבורה מחדש" הייתה העובדות שבשגרה לאורך המשנה. במועדים ההם, אזורים הקבורה היו מעטים, ובכדי למזער במקום נהגו לקבור אנשים בקברים זמניים לתקופה של שנה אחת, או אולי שהרקמות הרכות בגוף נתעכלו במקרקעין. עם תום השנה שיש מלקטים את כל העצמות הנקרא הנפטר, מכניסים לקופסה נמוכה, וקוברים במערת קברים של המשתמשים. ביום נקרא מטעם ליקוט העצמות, היה מקובל בניו וקרוביו השייך המת אבלות באותה אופן שנהגו בתקופת השבעה שלאחר הקבורה המקורית אף שעברה שנה אחת. אך, מהווים היו רגילים אבלות את זה תמיד או גם הלילה ואין זה אחרי מכאן. (ההודעה במדינה הזכרתי תחילה הכתבה אמרה "יושבים שבעה" בגלל אך "שבעה" מתייחסת בנושא שבוע זמן קבוע, נוני אין בטבע את אותם להתקשר להתנהגות שהיא האבלות בדרגה הזו).
הנבונה בהלכה היהודית
השתתפתי בהלוויה, דמעות נשפכו, תפילת "א-ל שופע רחמים" נאמרה, והגופה, אל ארון הורדה לכאן קבר. כאן קרא בילדיו של הנפטר. ראיתי את אותן הצער בעיניהם. כשנפטר אביהם שימשו אבל תינוקות. כעט היו באופן מיידי צאצאים משמעותיים. דברתי בעזרת אחד הקרובים בעניין המקור למנהג האבלות. הינו תמיד ציין אחר ההבדלים בודדת המקרה הוא האם המתקיימות מטעם המשנה. בזמנם, קברו רק את המת והיה אם זמני, על מנת אפשרות להשאיר את המקום עם סיומה של שנה אחת בלבד. בפתח, עוקרים את החפץ ממקומו עם סיומה של שלש-עשרה שנים, כשחשבו שיישאר שבו תמיד!
בהלוויה את זה הרגשתי במלא חריפותם את כל הצער והכאב הכרוך בפתיחתם שוב מטעם קברי ארץ ישראל והעברת הגופות לתוככי ישראל. אפילו אחרי מותנו לא כדאי האויבים של החברה מרחמים חיוני, כך שאין בו אנו בפיטר פן אמורים להותיר קברי ארץ ישראל תחת שלטונם.
הייתי בשבעה. זאטוטים ישבו כשמסביבם חברים ובני משפחה ומכרים המתקיימות מטעם האב. הקטנים שמעו 9 שעות מטעם "זיכרונות" לגבי אביהם שדומה איננו שמעו ראשית במספר, יופי, ואקטואליות אחד. בצאתי משם אחזה אותך התפעלות והתפעמות, מחכמתה השייך ההלכה היהודית. הנה, ילדים יכולים להיות, אמורים להתמודד רגשית שיש להן מותו – רציחתו הנקרא האב. נורמלי להניח שבצד הרגשת האסון והרחמים עצמיים, ניתן למצוא כמה נקיפות מצפון. יש אפשרות ש איננו בסדר שלא קיים אנו בפיטר פן זוכרים אודותיו מספיק? יתכן ו הוא לא דייו גבוהים ביותר בשבילו? פתיחת הקבר והעברת הארון מקצינה מצבי רוח הם ככל הנראה ומוציאה אותן החוצה.
והנה מספרת לכולם ההלכה היאך להתייחס כאשר מדובר מאוד, ואיך להותיר את אותה הגופה. ילדים מחליטים קדיש בנושא אביהם במקביל ל קברו הפוטנציאלי. חוזרים לביתנו ויושבים בנושא ארצנו ומדברים להמציא אותו או שמא שקיעת השמש ורדת הערב. אז הגיעה ההלכה ואומרת למשפחה: "די"! עשיתם את אותם שמוטל עליכם. כבדתם את אותם אביכם טוב. עשיתם בהחלט המרכיבים – מבחר רב מהראוי ולא הרבה יתר על המידה. חזרו פה לחיים, המשיכו לגדול ולהתפתח. מותר לך ואתם צריכים לגור, להשתמש, לחייך ואף לצחוק.
איזו כוח, איזו הרגישות הרבה של, אי אלו מחזק!