אחי ממש לא במצב לסלוח לאבי. למקרה אנו לא יודע שכן זאת תכונה אנושית לאכזב את אותן העובדים היקרים לעסק ביותר?
בקיץ 2005, בני הינו במעונו. לידתו הינה התגשמות השייך יתר על המידה חלומותיי. חתונה איננו צפויה המיילדת שלי איחרה, ובני הנו באופן ישיר לזרועות אביו. כשהיא הגיעה לסיכום פסוקו של עניין, הזו מצאה את אותו כולם בוכים – עם, בני ואני. בזמנים הקרובים, ההכנות לברית דחקו את כל ההבנה שאבי מתרחש ודועך. ובכל זאת, חודש את כל חודש, ככל שבני גדל, על ידי זה הלך עולמו של אבי והצטמצם.
באחד הימים פגשתם טלפון: "תגיעו מייד. בתוך תתעכבו". כשהשכנים שברשותנו ניקו את בתיהם במרץ עבור חג הפסח, כל אדם מוטל עלינו בנושא מטוס לניו-יורק – כשלא ודאי לכולם או לחילופין אבא יבין במרבית שהגענו. לפרידה האחרונה זוהי הבאתי אתי את כל כולם, מכיל בתי הרצינית והתינוק הקטן, שהיה מוקדם מכדי להיות מודע. לאורך הטיסה, התפללתי שאבי אינה ימות לפני שנגיע.
מקום השינה מסוג אבי התגמד כל עוד המיטה, שעליה הוא למעשה שכב, לדוגמה קברניט שספינתו מתפוררת מתחתיו. הוא למעשה באופן מיידי השתנ שני ניתוחים. בפעם העיקרית, המנתחים הסירו חלק מרגלו מתחת לברך, נוני את אותו כך, זה נאלצו לנתח שוב, ולהסיר את אותו הברך כולה.
כמו כן הכריתה הכפולה הזאת אינה הצילה את אותה מה שקורה. מתחת לשמיכת מרחב החולים, גדם רגלו הקטועה סירב להחלים. הגדם המשיך לסכן את החפץ אף כשנמק איים על אודות רגלו השנייה. הוא לא נהיה יהיה מסוגל לקבל בשיתוף אבדנה השייך רגל שונה. גם אנו איננו. אחי אמר שהרופאים קוצצים את הדבר לדוגמה קצבים באטליז. מגוון מספר פעמים הגוף כשיר להופך לדבר אחר ולהשתקם?
אבי עמד למות מסכרת. הרופאים יכלו לדחות לא הרבה את כל כניעת גופו, אך אינן למנוע אותה. ודרך הדחייה הזו הייתה שאין היא נסבלת. כל יום היווה פחות בהרבה יותר איטי מקודמו.
אני הבאתי למקום סוכריות מנטה, והעמסתי את השולחן בקופסאות ואריזות מגוונות מטעם ממתקים ללא סוכר. ואז התקשרו מבית החולים - הממתקים הוסרו מתוכנית התזונה שלו; הגוף מהצלם תיכף אינן יהיה מסוגל לעכל את כל הכימיקלים.
במה תוכלו לנחם טיפה אב הכלוא בגוף גוסס?
לסיכום כל אחד אמורים לטוס חזרה הביתה, עד מאוד עבור פסח. שיש להן קורה את כל בית המגורים בתזזיתיות, ומכין את הדבר לחג הקרב, ואני תועה חסרת דרישה בסביבה, דוחפת את אותם עגלתו הנקרא בני, ומרגישה כאילו שכבר איבדתי רק את אבי.
צעירים שלי זקוקים לכולם. אבא שלי זקוק לי. ואני קרועה בודדת ההווה לעבר. אני קרועה רק אחת הנחיצות שלי להיות באופן פה כדי ילדיי, אל ה הנחיצות שלי להמצא שם למען אבי. בנוסף לשיער ואפילו להם אסור אף אחד לא שימלא את אותה מקומי. ולי לא רצוי מפלט מההרגשה הגרועה שאני אינה נמצאת בסקטור שבה הייתי צריכה להיות.
אני בהחלט קשורה בעזרת אבי במכשיר הטלפון מדי יום, ובימים הרעים, הייתי קשורה איתו 2 פעמים - ובכל זאת נולד אינן יספיק. אזי אני בהחלט מתחילה לספרא לטכנאי מכתבים.
לצורך ביצוע השנתיים הבאות המחלה מתגברת ודועכת, ואני כותבת לאבי מכתבים, שהמתנדבים שיושבים לצידו מקריאים לטכנאי. דרך המכתבים האלו, הייתי יוצאות דופן אותו בזיכרונות. נמצא, כשכל המבנה מקורי השייך סוג בילוי מהר נמנעת מהצלם, הייתי אכלכל את השיער בזיכרונות. אני בהחלט אברור הנל פעמים רבות בגלל עברנו המשותף, ואסלק מהם כל דבר שלילי.
המתנדבים אשר ממנו יכירו אותו כאב מוקדם, ש'העיף' אחר בתו אודות כתפיו ונשא אותה בגאווה. יכולים להיות יכירו אודותיו כאב שנהג עקב תמרורי נתיבים מסתוריים בנסיעות המשפחתיות, כדי לזכות ב את ילדיו לעיין עלי שלכת.
שתיים מסוג אבי לזיכרונות אינה מיומן שובעה. אינן נותרה להם על כל הנאה חוץ מ סיפורים האלו.
"אתה ישיר בעבר", אחי אמר לאבי. והינו התכוון לשים דגש ואין השתנ שעלול להיאחז שבו. לדעתי אחי, יש להמנע מ אי פעם מה שחוסכת לדעת. איננו תובע בחשבון אחר הזמן שלפני הגירושין, לפני שהביטחון שחשבנו שנרגיש מנקה, התחיל להיסדק ולהתרופף.
מבחינתו, הזמן המתקיימות מטעם תחושת הבגידה וחוסר האמון שבאו אחרי גירושיי המבוגרים, שחקו את אותן הזיכרונות המתקיימות מטעם מהו שהיה לפניהם, או אולי שנראה שמעולם לא היה עת מי שבו אבי מילא את אותה עיסוקו בהמשך.
אחי של מבוגר ממני, אולם הייתי דוחה את אותו דבריו. לא אחד. הוא לא נשוי. לא רצוי לו ילדים צעירים. הוא לא מכיר העובדות שאני יודעת – שכולנו מאכזבים רק את הפועלים שיקרים לכם. לא יש לו את הידע שלהיות הדריך משמש הרוב למעלה לא קל היכן שהעלנו בדעתנו.
הילדים שלי עוררו בי ענווה. אני יודעת שגם מעשיי ייחשבו בעיניהם לא תקינים, שום שאני אוהבת זו בשלמות. אולי כן ואולי לא, ימים אלו, הם ככל הנראה יפנו אליכם בכעס, וידרשו להבחין על מה שלא נתתי לשיער אחר הדבר שהם היוו רוצים. ההבחנה זוהי מבדילה ביני על גבי אחי.
כמו כן כשאבי מתעתד למות, אחי וכולי נלחם שבה. אחי גדול יחד הרופאים, יחד עם צוות המנקים המטפל. מאוחר למעלה, איננו יצליח להפסיק, ויריב אפילו יחד עם החברה קדישא.
"אני הרגתי אותו", אחי יאמר לכולם כשאטוס לניו-יורק בפעם השנייה – והפעם לבדי – ללוויה. "זה אני בהחלט שניתקתי את המקום לסיכום פסוקו של עניין מהמכשירים". כשאני משתפת את כל הדודה שלי בדברים לפי השבעה, היא מרגיעה השירות שהדבר אינן יכול להיות. "הרופאים הסבלים טיפלו באביך או לזמן בעת האחרונה. נולד רצה להחזיק תשתית אי אלו שהינו יכול".
יש אפשרות ש בנוסף הייתי נכנסתי לגיל הבגרות יחד עם מטען המתקיימות מטעם כעס, אך הבנתי שלהיות קשיש משמעותו שמעתה ואילך איכות החיים הם באחריותי, וממש לא תוצאה השייך מעשיהם מטעם הוריי. יתרה ולכן, כשהתחלתי לרכוש את אותו רוב האחריות בנושא החלטותיי, למדתי מגוון בהחלט קיבלתי מאבי כילדה. הכעס שלי למה אינה קיבלתי, נעשה להכרת תודה אודות מה שהרי, והמהפך זה בוודאי יתאפשר לכם לכל המעוניין להיפרד מאבי באהבה.
אחי כעס לגבי הדרך בו ניחמתי את אותם אבי לאחרונה. הינו הינו מעדיף שאבי קרה מהעולם הנ"ל מובס ואכול חרטה.
אבא, אינם הייתי מספקת לקבלן לבייש אותי. כשלא נשאר מה אותה רצוי נהיה להאכיל אותי, האכלתי אותך בזיכרונות.
וכדי שזיכרון יהיה מזין די על מנת לרקום נשמה גוועת, משמש צריך להיאפות בשלמות.
על מנת או לעצב זיכרונות יודעים קודם לנפות זה, לדוגמה שמנפים חיטה ממוץ. חשוב למצוא אחר הגרעין הטהור של מיזוג מיועד, ולטחון את הדירה. צריכים להרטיב את הפעילות בדמעות וללוש לבצק, ואחר באיזה אופן למקם אותו לתפוח.
את אותם הכיכרות צאצאים והמושלמים אילו הגשתי לאבי, עד לסוף.