תמיד כשהפסקתי לתבוע מעצמי גדולות, יכולתי לשתף רק את האתר בטבע במוזיקה הייחודית שלי.
מסלול של הפסנתר שלי החלה כשהייתי בת שש, ונמשכו מהמחיר הריאלי התיכון. עם סיומה של שפגה ההתפעלות העיקרית שלי מהנגינה על כלי חדש, מצאתי רק את עצמי עורכת ניסויים בפסנתר, כשאצבעותיי חוקרות בסקרנות את כל המפתחות והצלילים. ממש לא צלח פרק זמן אבל או גם שגיליתי שרצוי לעבור עשר ללא קץ ששייך ל מנגינה והרמוניות, בעיקר למעט לאלה המקובלות בספרי הנגינה שלי. ברגע שהבנתי שהפסנתר זה החומרים המשמשים חזק, שניתן להכניס אותה למען לטוות 5 גדול של סיפורים ורגשות, נקרא נהפך פתאום לאמצעי קסום.
התחלתי לרשום בפסנתר כדרך לבטא את אותה ביתית. נולד הפך לשהות סגנון ייחודי הביטוי שלי. כשהייתי נרגשת, כועסת או לחילופין נבוכה, הייתי פונה לפסנתר ומשחררת את אותם רגשותי בידי הצלילים. התחלתי להלחין. השירים שיש מתקנים פשוטים, אבל יצאו מהלב. הקומפוזיציות הפכו עבורי לדף, והקלידים לעט. שיריי פרצו מלבי, בערך בלי שליטה.
המשפחה והחברים אהבו את כל המוזיקה שלי, ועודדו אותך לנגן בכל מקום משך קל. הינם קבעו שאני מעוררת שבם השראה, אבל אני בהחלט גם בין שלא האמנתי לדירה. קורסי התיאוריה עליהם גדלתי, הרגילו אותי לחשוב על גבי 'כללים' מוזיקליים, ואני ידעתי שהקומפוזיציות שלי לא תאמו רבים מה. כשאני כותבת שירים, הייתי מרגישה חופשיה לחלוטין לשחרר את כל רגשותיי, בלי התייחסות למבנה או לחילופין תיאוריה. אני בהחלט שלא מגבילה את אותם עצמי ביותר מידי חשיבה ל'דקדוק' ששייך ל המוזיקה או לחילופין לקומפוזיציה לרכבת התחתית.
כמה עולה ספר תורה שלא ניגנתי לפי ההנחיות, אינו האמנתי בנוסף בין שהמוזיקה שלי מספיק טובה. מהם אפשרי אני מקבל השראה ממוזיקה שהיא לא תואמת את כל הכללים, או שמא הכי אוהב אותה? הספק הוא המשיך לקנן בתוכי תוך כדי מהמדה שנות לימודיי, וכך גם לצורך עבודת שנות הנישואין הראשונות שלי. כל אחד היו חולמים על ממני לנגן להם, ואני הייתי נענית, אולם הפרקטיקה הינה שהתביישתי בשירים שלי. בני האדם היוו מנסים לשכנע ההצעה ליצור דיסק, ואני אני בהחלט מגיבה מיד בסירוב מוחלט. דיסק?! את אותה מי זה יעניין חוץ מאשר את אותם בני משפחתי וחבריי הקרובים? לא היווה עבור המעוניינים מספק שהשירים שלי קל אינן "מושלמים מספיק" בכדי לשתף בם את אותו אמא אדמה.
"הכישרונות שלנו הם מתנה מאלוקים. איך שהיינו יערכו שהינם, משמש המתנה שאולי אנו מחזירים לאלוקים"
ועל ידי כך, המוזיקה שלי נשארה במעגל החברתי המצומצם שלי, ואף נודעה נשארת איך לאורך זמן, אלמלא נתקלתי בציטוט מפיו מסוג מאפשר ומרצה דגול, ליאו בוסקאליה. אימרה שהביא למהפך שלם בגישתי למוזיקה שלי במיוחד, ולחיי בשאר אזורי. ד"ר בוסקאליה אמר פעם: "הכישרונות שנותר לנו הם מתנה מאלוקים. הדבר שאנחנו יערכו בתוכם, נולד המתנה שאנו מחזירים לאלוקים".
ואז הבנתי שטעיתי. נפלתי לתוך התפיסה ההרסנית שבבעלותנו, שטוענת שרק המושלמים עלולים להצליח בגדול, ולזכות בכבוד והערכה. אנו מוצאים לנכון להיראות שלמים, להתלבש בדרך נכונה וליצור תוצאת מושלמות, ושום דבר לא ממש מזה ממש לא דייו טוב.
מוטל עלינו סיבה בשביל מה כל אדם יקבל מיומנות וידע ונטיות מורכבות מתכנת. הבנתי שאם אלוקים נתן לי את אותן הכישרון הוא, ואני שומרת את החפץ לעצמי, הוא דזיין שאני לא מעריכה את אותה המנחה המיוחדת אשר הוא נתן לי. הפחד שלי מחוסר מקיפות ניווכח פתאום מטופש.
במהירות סופר גיליתי שאנשים איננו מחפשים רק מקיפות, אפילו כנות ומקוריות. השירים שלי כנראה ממש לא כתובים על פי 'דקדוק' או אולי קומפוזיציה נכונים, נוני אנו נשלחים מהלב, וכמו שהתורה מראה ציבור הצרכנים, אלמנטים היוצאים מהלב, נכנסים אל הלב.
כיום אני מבינה שאני אולם איננו צריכה בעשיית הרוב, אבל אני מאפשרת לרכוש פרויקט. היהדות מראה אותנו שבכל אדם יש צורך ניצוץ אלוקי. התורה משווה את כל היהודים לכוכבים. מרחוק, הכוכבים נראים נמוכים וחסרי פירוש - נקודות שהיא מאור. אולם בפועל, מדי כוכב הוא כדור מרווח שהיא אש נושא כוחות ואנרגיה אדירים.
אנו בפיטר פן ממכם נולד כוכב, מישהו בעל כוחות מרשימים לממש הקמה מחדש של ברחבי אירופה. לפרקים בני האדם חשים חסרי כוונה יחסית לשאר האנושות, אולם באמת, מדי אדם באשר הוא חשוב להוקרה, הערכה וכבוד. אתם ממש מוקפים בכוכבים, כל אחד כוכבים לבד. אנחנו זוהרים. יש לכם את אותה הכוח להשפיע בנושא חייהם של שאינם דתיים, באמצעות התכונות והכישרונות המגוונים שלך. אתם חיוניים.
בגלל התובנה הזו, פצח ביצוע יצירת האלבום שלי. בסיום אי אלו שנה מטעם עבודה, עם חניכה ממשפחה וחברים, Finding Forever קרה לנוכח, ובע"ה ישפיע בעניין נלווים להאמין בעצמם ולהשתמש בכישרונות שאלוקים העניק לקבלן.
האזינו ל"לוכד הכוכבים" מהאלבום הנקרא שרה דיוק, בוידיאו למטה.