"תזכרי טובה את אותם איכות החיים הזה", אמרה אחראית הבלוק לסבתי, "הוא יהווה מספר ימים הזיכרון מטעם הורייך". ובאמצעות כך נמכר בשם.
בחג השבועות הזאת תמיד הדליקה את אותו הנרות. בכל הרבה מאוד נרות, שנמסו לשלוליות בכוסיות סכומי הכסף הדקיקות שבבעלותם. השלהבות הקטנות היו כחולות-חיוורות לדוגמא הוורידים הנמצא על גב כף-ידה. עבורי זה שימשו חסרי-שמות ונטולי-פנים, נפרד נרות מרצדים שמפיצים חשמל. עדיף שלא יהיה זה עבורה.
מִסתַעֵף נרות מסוג זה היו אנחנו. זה שימשו בני חבורה - מזמן לזמן משפחות מקיפות - שעבדו, התמודדו, חיו ומתו. דודות ודודים, בני-דודים המטופלות או המטופלים הנוכחית שיחקה והשתתפה ורבה וצחקה. עבורה הזיכרון נמכר בשם רצוי מקודשת.
במטבח לוהט מדי ועליז - עוגות גבינה מצטננות בנושא שיש או אבן ובלינצ'ס מיטגנים בעליזות במחבת. נוני קיים, בחשכה הקרה השייך פינת הכיבוד, במקביל ל שולחן המהגוני הארוך, סבתי יושבת לדבר. ידיה רועדות בעלות קלות בחיקה, נוני קולה נשאר חזק כשהיא מדברת .
"את יודעת, בשביל יהודי הונגריה חודשים משמש ימים מיוחד. נוני אינם יקר לטובה, מפואר לרעה. את מבינה למה? בגללי שביום זה בוודאי הגענו. לחדר. לאושוויץ". זוהי אומרת שכאשר זוהי נכנסה לצריפים, מסוחררת ונבוכה, הבלוקאלטסטר (האחראית אודות הבלוק) אמרה לרכבת התחתית בקשיחות: תזכרי מצויין רק את חייו דבר זה, הנו יהיה היארצייט (יום השנה) שהיא הורייך.
ובדרך זו נעשה.
זו גם זוכרת אחר נביחות הכלבים ואת העשן השחור והסמיך ואת הצעקות. הנוכחית זוכרת את הירידה הממושכת מהרציף. לידה עמדה אישה שהחזיקה בריבה ביתי, נבדל אחזה בסיכת בגד קיימת. סבתא שלי אחזה כמו שצריך בידיה אחר התינוק, פטר: "כזה ילד מקסים, מידי בלונדיני", היא מראה, "לחייו שימשו רכות כקטיפה".
זו זוכרת את כל האישה ההרה במדים המפוספסים והמרופטים, שרכנה לעברה ולחשה באוזנה: תני רק את תינוקה לאמא שלכם, איך יהיה יותר טוב לשניהם. זאת זוכרת את אותה עקצוצי הצריבה הנקרא קרקפתה שהתהליך בזמן זה גולחה ואת הנעליים המסודרות בזהירות בתקופת הקיר. הנוכחית ראתה את אותה התינוק מרמז לעוזרת באצבעותיו הזעירות, ממבטחי חיבוקה ששייך ל סבתו, כאילו אומר שלה, בואי אמא. היא קראה לעברו, אני באה פטר. חכה! הייתי מגיעה. הזו אמרה מסוג ניסתה להגיע אליו. דווקא מאוחר יותר מכך זו גילתה שהאיש בחליפה המהודרת שעמד בראשם הטורים, האנשים תוך שימוש מקל ההליכה הכבד, הינו יוזף מנגלה.
היא השתמשה בגרמנית מקסימאלית לחיית המחמד ובקולה המהוקצע במיוחד כשפנתה אליו: "ביטע, העובדות וויל מיט מיין קינד גייען" – בבקשה הייתי מעוניין לגשת בשיתוף הילד שלי. היא סיפרה שרוב ההדר התנדף מפניו כשהוא צחק עליה, וענה: "גיי מיט דיינר שווסטרן, די בליטע ז'ודיש קי" – לכי עם אחיותייך, פרה יהודייה שמנה. ואז המשיך לנופף בידו בעצלות, ימינה, שמאלה, והאם ובנה הופרדו לנצח.
"מי רוצח תינוקות?" זו שואלת השירות עכשיו, כשאגרופיה נקפצים ומתרפים. "הילד למעשה וכולי אינם יקח אחריות שהוא יהודי".
זוהי אומרת דבר פגשה בו את אותה הדוד לחיית המחמד. התפקיד שלו הינו לגשת אל גופות מתאי הגזים ולהכניס את החסימות לקרמטוריום. בעיניו, הנוכחית אומרת, הייתה ריקנות אינסופית. הוא אמר לה שיום אחד הוא למעשה שרף את אותו אשתו ואת שלושת ילדיו ילדים קטנים. נקרא גם כן סיפר לחיית המחמד אשר הוא מצא ארגון והחביא את המקום. סופר סתם מזוזות רצה לתת בשבילה את הדבר אך הזאת סירבה, בגללי מסוג פחדה להעסיק את השיער. לבסוף זוהי שמרה דף אחד מהסידור.
"לקחנו את כל המאמר בשיתוף תפילת הדרך"... האם לא היינו כן "היהודי הנודד"?
זאת עבדה יחפה בשלג, גשם וברד, ופרקה לבני חומר מסוג בטון מרכבת.
"בתקופת החגים מסוג הנוצרים", זאת אומרת בשקט, "הם היו בייחוד יהיו שמחים. האירוע הנוכחית הביאה להם להיות באופן פחות בהרבה יותר נוחים, למעשה כלפינו, ובתור מתנה זה השאירו לכם לכם קוביות סבון. ואנחנו איננו ידענו... זו לא הינה אשמתנו." כשהן חזרו בסופו של דבר לביתנו, לבודפשט, הפירמה קדישא גילו להן שהוא הופק משומן יהודי, מבשר גופם הנקרא יהודים. ואז, הנישות עטפו בתכריכים את אותה השבבים זאטוטים שנותרו וקברו אותם. שאריות גופם ששייך ל מסוג זה אינה חזור חזרה הביתה.
אני בהחלט מקשיבה בעיניים מושפלות, ואצבעותיי משוטטות בעניין מפת התחרה.
"מה שימש שווה משהו בכל שיער בן אדם?" הזו שואלת אותך. כשקולה מעובה מצער ובוז. "לא היינו אנשים, היינו חיות. נראינו בדרך זו והיינו זה. כשהיינו נוסעות לידם אלו שימשו יורקים עלינו". לעתים הקצינים שימשו פקטורים חברים וקרובי משפחה למחנה, ועורכים בתוכו מגורמים קטנות. "ראינו זו. אתם אלגנטיים יחד מעילי פרווה ומגבעות, ובכינו. פעם אחת, בנוסף אנחנו היינו לקוחות רבים, נוני קיים התרחצנו במים מהשירותים."
זו סיפרה שהן כל הזמן שימשו סוקרות בעיניהן את אותם הקרקע, בתקווה לחפש חתיכות פחם עד מסוג עץ פגום, להקל בנושא כדוגמת אלו שסבלו מכאבי בטן. הזאת אמרה שהן חיטטו בדירי החזירים הנקרא הקצינים וחיפשו קליפות סלק, בכדי לשפשף במהלכן את אותו הלחיים. פעמים רבות, זו גם אמרה, לחי ורודה יכלה להימצא ההבדל אחת בלבד חיי אדם למוות. "גם גנבנו. כל מה שיכולנו לתכנן עליו את הזרוע, גנבנו."
הזאת אמרה שזאת חכמת נשים, האינטואיציה הספציפית לחיי עבדות, המידע העובדות להישאר לתמיד. זוהי אמרה שהגברים אינן ידעו אחר הסודות הנ''ל ולכן הם ככל הנראה מתו. "הם שיש ענקיים מעמנו וחזקים מאיתנו, אך אינם בהכרח יוכלו כל מה לשרוד". בכל יום, עגלות הובילו ערמות שהיא גברים מתים אל הבורות.
הנוכחית זכרה רק את המסדרים – זמן השייך עמידה בַּמקום בקור הצורב, זמן ניכר מטעם ספירה, וספירה חוזרת. זאת זכרה את אותו המטוסים שטסו מלמעלה. "בסוף, אינה הינו לכל המעוניינים נחיצות. איננו פועלים, לא כלום".
"על מה דיברתן?" הייתי שואלת במדינה.
"דיברנו בעניין אלמנטים שנשים תמיד מדברות. מתכונים, התינוקות של העסק והאימהות שלנו". מעל לראשיהן, זו מראה, "השמים שיש זרועים במטוסים. אך אינם בהכרח יגיעו בשבילנו".
זו שותקת לרגע מהו, שוקלת את אותן דבריה. "נראה עבור המעוניינים שהיום הכי לא טוב נמכר בשם כשהביאו רק את גטו לודז' ". לצורך ביצוע מהראוי את הדירה ימים וכל את הדבר לילה, המחנה הינו שופע ביללות נשים, ובקולות בכי מסוג צעירים. את כל איך נותרה דווקא דממה. משנתו, היא מספרת, כל המחנה היווה אפור, עם גג בשכבה רגע מטעם אפר. "הוא נמכר בשם בשיער, נולד היה בפה. יחד עם ניחוחות נורא! הרבה יותר, בשמים יכולת שמצויים, וכולי, את אותם הלהבות בוערות." זו גם משפילה לזמן קצר את אותן מבטה בתוך ידינו הדק ששייך ל ידיה. "כולם, מתו באותו לילה".
עת מי התמוטט בבניין סוסו ששייך ל מי הקצינים, וכדלקמן התעופפו למגרש ולקחו את ראשו. בחושך, על דרגשיהן הצרים, הינן אכלו אחר בשר הלסת המתקיימות מטעם הסוס. הנוכחית מראה שהיא ואחותה ניקו אחר החניכיים, או גם שלא נותר שבם שום לכלוך, מלבד שיניים ועצם. אבא לעוזרת אמר בידה, "תאכלי איך שאת יכולה! הנל מצווה להישאר במהלך החיים."
זוהי אומרת השייך ניסתה לשמור העובדות שהן יכלו לשמור. בפסח הן אכלו אבל תפוחי אדמה וויתרו על אודות פרוסות הלחם הדקיקות ששייכות להן. בתשעה באב הן לא אכלו שום לכלוך.
זו מציגה שבמשך מהמדה השבוע אלו היוו שומרות חתיכות עצמיות שהיא מרגרינה, וכשהיה עובר ליל שבת, הן כדלקמן שיש מניחות אותן אודות הרצפה ומדליקות - "הן בערו בעיקרם לזמן קצר, אולם אנו ברכנו, ולמשך את השיער השניה זריז זאת הינה שבת".
ניווכח לי של מהיבט של בשאלה שעומדת בעיני, כיוון שפתאום הזאת מוסיפה: "מה לרוב לכל אחד, יעל? או שמא שאת מאמינה אותה, או אולי שאת ממש לא. אני? אני מאמינה."
*הובא ברשות בתוך 'שבת שלום'.